לרגל יום השואה הבינלאומי, רציתי לשתף אתכם בסיפור שנתקלתי בו רק לאחרונה, ומופיע בספרו של יורן רוזנברג "עצירה קצרה בדרך מאושוויץ". רוזנברג, יליד שוודיה, בן להורים ניצולי שואה יוצאי פולין, מספר בספר גם על ילדותו שלו וגם את סיפור חייו של אביו- בעיקר מהרגע בו הוא נשלח לאושוויץ. באפריל 1945 אחרי תלאות רבות שעבר (ובהן העברה מאושוויץ למחנה עבודה) שהה האב במחנה הריכוז ראווסבריק.באחד הימים קוראים לכל היהודים- ומסתבר שהימלר, החושש לגורלו עם התקרבות ההפסד הגרמני, בעקבות משא ומתן עם ברנדוט ועם איש עסקים יהודי לטבי בשם הלל שטורך, מאשר לצלב האדום להעביר חבילות מזון ליהודים במחנה. וכך כותב האב במכתב ל"הלוש שלו"- בת זוגו משכבר הימים, אותה ישוב ויפגוש בשבדיה והם יהיו להורי המחבר: "כאן התחילו לדבר על איזה חבילות של הצלב האדום האמריקני, ואכן למחרת היום הם חילקו חבילה לכל שני אנשים. אנשים השתגעו מאושר, ומה הפלא... ביום השלישי שוב קיבלנו חבילה כזאת, ומיד אחרי כן נפוצה השמועה שהיהודים יועברו לשוודיה, אבל איש לא האמין לזה"... בסופו של דבר מסתבר שאכן הכוונה היא להעביר את היהודים לשוודיה, ובהמשך המכתב מספר האב: "למחרת נסענו מהמחנה, ציידו אותנו לדרך בשלוש חבילות אמריקניות, ואם מישהו רצה, הוא היה יכול לקבל חבילות נוספות.אז איך יכולנו להפסיק להאמין שזה אמיתי" על החבילות היה כתוב "הצלב האדום האמריקני בתיווך הצלב האדום השוודי- עבור ראש היודנראט בראוונסבריק" ובכמה חבילות היו קופסאות שימורי בשר שעליהן היה רשום "כשר". עכשו כבר היינו בטוחים שניצלנו. בחצות הלילה הרכבת נעצרה.לקרון שלנו נכנס אזרח שזיהינו כקאפו (הפעם יהודי גרמני)... הוא פנה אלינו בגרמנית, והכל התנהל בנוכחות אנשי אס-אס. שליוו אותנו..." האיש נושא בפניהם "נאום" קצר(על כך שהם אכן ברכם לשוודיה ולא למשרפות, ושלא יתנקמו בגרמנים אחרי המלחמה כי לא רק הם אשמים במה שקרה), אבל הדבר אולי המדהים ביותר, מתרחש עם סיום הנאום: "בעת הנאום עמדו ראשי האס-אס. בראש מורכן.קאפו מאייר (זה היה שמו של היהודי הגרמני) אמר לנו להתייצב ולשיר את התקווה. תארי לעצמך, שלושה שבועות לפני סוף המלחמה. שמונה מאות יהודים על אדמת גרמניה ששרים את התקווה, ואנשי אס-אס שמדגלים את רוביהם (כך זה נראה מהקרון שלנו).אנשים בכו מהתרגשות". הרכבת הזו, אגב, לא הגיעה בסופו של דבר לשוודיה- ככל הנראה עקב הפצצת המסילה ע"י צבאות בנות הברית, ואביו של המחבר הגיע לשם רק מאוחר יותר. הסיפור, עדיין, מדהים בעיני.
מפת המצור על עכו מ-1799 - הצרפתים צרים, ללא הצלחה, על הבריטים והטורקים ז'אן-בטיסט קלבר, גנרל בצבאו של נפוליאון, נשלח לכבוש את חיפה, שהייתה אז פחותה בחשיבותה מעכו, ואכן כבש את העיר ללא קרב ב-20 במרץ. עם זאת, מפלה חמורה אירעה כאשר כוחותיו של האדמירל הבריטי סידני סמית הצליחו לתפוס את האוניות הצרפתיות, בפיקוד הקפיטן סטנדלה, שנשאו את תותחי המצור הכבדים, שנשלחו ממצרים בדרך הים. תותחים אלו שימשו לאחר מכן את מגיני עכו, תחת שישמשו את הצרים עליה.חלק מהתותחים שהגנו על עכו הובאו על ידי אל ג'זאר ממצודת בורג' א-סלאם בחיפה. התותחים הוצאו משם על ידו לפני כיבושה על ידי הכוחות הצרפתיים.[1] סידני סמית היה תת-אדמירל בריטי, ששימש באותה תקופה מיופה הכוח האנגלי בחצרו של הסולטאן, ובעל סמכויות אוטונומיות בחלק זה של הים התיכון.הרפתקן מטיבו, עמד סמית בראש צי של עשר ספינות, שתיים מהן ספינות הדגל שלו ה"תזאוס" וה"טייגר", והאחרות ספינות שנלקחו שלל מציו של סטנדלה. הטייגר והתזאוס הועמדו בקצוות המנוגדים של הנמל, והרעישו את הצרים על העיר. עיקר נזקם היה ברעש שהקימו, וכך שיבשו את הקשר בין הלוחמים הצרפתים.כן נהגו לירות ברובים על הצרפתים הרוחצים בים. במהלך המצור על עכו גרמה השליטה הימית של העות'מאנים והאנגלים לכך שהנצורים נהנו מאספקה של מזון, נשק ותחמושת, בעוד שהצרים נאלצו לקצוב את תחמושתם, וסבלו ממחסור תמידי באבק שריפה. סידני סמית הגיע לעכו אך ארבעה ימים לפני תחילת המצור הצרפתי ב־20 במרץ.ייתכן והיה בדעת אל ג'זאר להיכנע, כפי שנכנע מפקד חיפה, אך סמית, כשעימו צי של עשר ספינות, וכן קצין תותחנים צרפתי, בן מחזורו של נפוליאון באקדמיה הצבאית, שעקב נטיותיו המלוכניות עבר לצידם של סמית וג'זאר, בשם אנטואן דה פיליפו, הצליח להפיח רוח לחימה בקרב אל ג'זאר ואנשיו, אשר מאורעות הטבח ביפו העלו בהם את החשש מגורל דומה. בואו של סמית עודד את אל ג'זאר עד כדי כך שמצא לנכון לכרות את ראשו של מיילי דה שאטו ריינו, השליח הצרפתי שנשלח לדרוש את כניעתו, ולהציבו בחומות העיר. עכו הייתה מוקפת בחומה מכל עבריה.העיר הייתה מעין חצי אי החודר אל הים כלשון, וכך הייתה מוקפת בים משלושה כיוונים, דבר שהפך את החדירה לאפשרית מצד היבשה בלבד, בשל השליטה במפרץ של סמית ואנשיו. מצד היבשה יצרה החומה מעין זווית. החומה הייתה בנויה על שרידי חומה צלבנית ישנה, אשר שוקמה על ידי דאהר אל עומר ולאחר מכן הורחבה ובוצרה על ידי אל ג'זאר.חפיר יבש מנע גישה אל החומה עצמה, ובקירותיה עמדו צלפים אלבנים, אשר ידעו היטב את מלאכתם וזרעו מוות בשורות הצרים על העיר. כך נהרג, בין היתר, קצין ההנדסה הראשי של נפוליאון, לואי מארי דה קאפארלי, אשר נורה בידו וגסס במשך שמונה-עשר ימים, עד שנפטר כתוצאה מזיהום. בתחילה סבר נפוליאון כי יוכל לכבוש את העיר בקלות, כשם שכבש את יפו.בפני בוריין התוודה כי תוכניותיו היו לכבוש את העיר, לחמש באוצרו של ג'זאר 300,000 איש (ביניהם המיעוטים האתניים הדרוזים, המארונים והבדואים אשר המתינו לתוצאות המצור בטרם יחליטו לאיזה צד להצטרף), לכבוש את דמשק, ולעלות משם לקונסטנטינופול. משם, ראה נפוליאון אפשרות לשוב לפריז דרך אדריאנופול ווינה לאחר שיכרית את בית הבסבורג בכוח העצום של אנשי המזרח שיביא עמו. הסתערות ראשונית על העיר כשלה ב-28 במרץ 1799.רבים מלוחמי נפוליאון מצאו את מותם בחפיר, והחומה לא נפרצה. עתה החל מצור המלווה בירי הדדי והסתערויות. בהיעדרם של תותחי המצור, אשר עתה שימשו את מגיני העיר תחת שישמשו את הצרים עליה, השתמש נפוליאון בארטילרית שדה, אשר לא הותירה רושם רב על ביצוריה של עכו.הצדדים השתמשו בטכניקות מצור קלאסיות - ניסיונות לחפירה מתחת לחומות, הנחת מוקשים, וכיוצא בזה, ושני הצדדים גילו תושייה רבה, אך חומת העיר לא הובקעה. בעודו צר על עכו, היה על נפוליאון להגן על עורפו ולהבטיח אספקה לכוחותיו. לצורך כך שלח נפוליאון חלק מכוחותיו לכבוש את אזור הגליל.מולם נאסף בעמק יזרעאל כוח גדול של כ-20,000 חיילים ממלוכים, שהיה גדול בהרבה מהכוח הצרפתי הקטן בן 2,500 חיילים בפיקודו של ז'אן-בטיסט קלבר. בין הצדדים היריבים התחוללו מספר קרבות, ועם עלות השחר, ב־16 באפריל, עמד קלבר אל מול הכוח העיקרי. קלבר החזיק מעמד מספר שעות כשהוא בנחיתות טקטית ומספרית, אך בשעות אחר הצהריים הגיע לזירה נפוליאון עצמו, בראש כוח של 2,000 צרפתים נוספים, ועימו עשרים תותחי שדה, ותקף את הפרשים הממלוכים היגעים מיום הקרב.הממלוכים נפוצו לכל עבר, והגיעו עד הר תבור שעל שמו נקרא הקרב. עתה היה נפוליאון חופשי להמשיך את המצור על עכו ללא איום מכיוון מזרח. בתחילת חודש מאי נמשך המצור על עכו מזה כחודש וחצי.נפוליאון הביס את צבאות הממלוכים בהר תבור, והיה חופשי לחדש את המצור ללא כל הפרעה. תגבורת של תותחי מצור הגיעה בדרך היבשה. הסתערות אחר הסתערות של הצרפתים המותשים על חומות העיר כשלה.בתוך העיר גופא עסקו הנצורים בהכנות מדוקדקות. אל המומחיות הצבאית של סידני סמית ואנטואן דה פיליפו, הצטרפה המומחיות הארגונית של חיים פרחי יועצו היהודי של אל ג'זאר, והמוח שמאחורי ההתנגדות לנפוליאון. אין לדעת עד כמה תרמה לנצורים נוכחותו בעיר של רבי נחמן מברסלב אשר נקלע למקום ושהה בעיר במהלך המצור.בינו לבין עצמו קבע נפוליאון את ה-25 באפריל כמועד סיום המצור. אך גם מועד זה חלף, והעיר טרם נכבשה. בינתיים הצליח הצי הבריטי להעביר אל הנצורים תגבורת בחיילים ואספקה.ב־8 במאי הצליחו אנשיו של ז'אן לאן להבקיע את החומה, והסתערו אל תוך העיר. אך שלא כמו ביפו, שבה בישרה הבקעת החומה את התמוטטות כל קווי ההגנה, הייתה חדירתם של הצרפתים לעיר קשה ביותר, וכעבור כמה מטרים נתקלו התוקפים בהפתעה איומה. בעת המצור הקימו דה פיליפו ופרחי חומה נוספת, במקום שהיה גינתו של אל ג'זאר.חומה זו הביאה לייאוש בקרב התוקפים, והם נסוגו כלעומת שבאו. התקפה זו, השביעית במספר, הייתה גם האחרונה. מתכנן הגנת העיר, אנטואן דה פיליפו, לא זכה לראות בניצחונו.הוא מת ממכת שמש כשבועיים בטרם הוסר המצור. בוריין מעריך את מספר ההרוגים הצרפתים ב-3,000 במהלך כל המצור. בין אלו רבים מתו במחלת הדבר.תנאי התברואה האיומים באותה התקופה גרמו לכך שגם פגיעות קלות היו בעלות פוטנציאל קטלני, כפגיעתו של קפארלי שמת מהרעלת דם. אין נתונים כמה מבין מגיני העיר מתו במצור, אך יש להניח כי המדובר במספר דומה. שמועות על התקוממות במצרים, כמו גם מחלת הדבר ויאושם של הצרים, אשר נתקלו במכשולים בלתי צפויים, הביאו את נפוליאון למסקנה כי לא יוכל לחדור לעיר, וב-20 במאי 1799, לאחר חמישים וארבעה ימי מצור, נסוג מן העיר.לימים, בשבתו בגלות בסנט הלנה, יאמר לכותב זכרונותיו "אם עכו הייתה נופלת, הייתי משנה את פני העולם" וכן "גורל המזרח נקבע בעיירה קטנה זו". ב־18 במאי החלו ההכנות לנסיגה מעכו. בתחילה החלו להשלח דרומה החולים והפצועים, ולאחר מכן, בליל ה-20 במאי עזב הצבא כולו, בחשאי, את העיר, שכן חשש מהסתערות על ידי הנצורים, אשר יבינו כי ניצחו בקרב.השיירה העגומה ירדה דרומה בדרך החוף, כאשר הפצועים נישאים על גמלים ופרדות, וסובלים מצמא, מרעב ומהחום העז. עוד באותו יום חנו הצרפתים בטנטורה, שם נאלצו להותיר בחולות את תותחי המצור הכבדים. ב-22 במאי חנו בקיסריה, וב-24 במאי שבו ליפו, שם חנו עד ה-28 במאי במהלך שהייתם ביפו נתן נפוליאון לרופאיו את הפקודה האיומה להרוג חלק מן הפצועים והחולים, שנראה היה כי לא יעמדו בתלאות המסע.ב-1 ביוני שבו הצרפתים לאל עריש וב-14 ביוני שב נפוליאון לקהיר.
עלילה ירושלמית בשנת 1948 השתתף דניאל בן יעקב בקרבות בירושלים, תחילה כסמל בפלוגה של יהודה ארבל ואחר כך כמפקד מחלקה. דניאל בן יעקב היה בין 10,000 ילדים יהודים מגרמניה, אוסטרי וצ'כיה שהוריהם שלחו לאנגליה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וכאשר היה כבר ברור שהמשטר הנאצי אינו מבשר טובה ליהודים. המשלוח כונה "קינדר-טרנספורט" והתרחש בסוף שנת 1938 ודניאל עם אחיו עברו לביתו של דודם בלונדון.דניאל שהיה אז בן קרוב לעשר שנים זכה לחינוך המשובח ביותר שניתן להעניק במגבלות אותם ימים ועד גיל 20, שאז התנדב כאיש מח"ל להילחם במלחמת השחרור הספיק ללמוד ארבע שפות על בוריין וכן היסטוריה צבאית ברמה שנלמדת במוסדות אקדמיים. על פי כמה משיחותיו נראה שאולי למד בפנימייה צבאית. דניאל הפגין אומץ רב ויכולת גבוהה בעת שירותו תחת פיקודו של יהודה ארבל שהיה מפקד פלוגה בגדוד "הפורצים" עליו פיקד זרו.כאשר נפצע דניאל קשה בקרב על הר ציון (לדברי פון וייזל שלחם אתו נפלה עליו עמדה וקברה אותו ועד שחולץ איבד ריאה), אך מכיון שלא ידע עברית ולא הבין כיצד "להסתדר" לא הכיר בו אגף השיקום כנכה צה"ל והוא נאלץ להתקיים בדוחק רב בכוחות עצמו ועסק בעיקר בתרגומים לפרנסתו ומאוחר יותר אף היה מתורגמן במשפט אייכמן. הכרתי אותו כאשר עבד עם אמי במפעל תרגומי המדע בשדרות המאירי בקרית משה לשם עברה ממשרד ראש הממשלה בשנת 1960. שמעתי מפיו עדות מוזרה שבאותה עת, למרות גילי הצעיר נראתה לי מופרכת אך עם השנים הבנתי מה קרה ורק לאחר מותו "ירד אצלי האסימון".בין השאר אומץ דניאל על ידי הצייר הירושלמי לודויג בלום ואשתו, וכחייל נהג לבלות אצלם בארוחות יום שישי ושמר קשר גם לאחר המלחמה. דניאל נהג לשבת בבית הקפה האהוד על הלוחמים לשעבר ברחוב בן יהודה ושם פגש בין השאר את שלמה באום ז"ל והפך לחברו. אחד הבליינים שנהג לשבת ולעשות רושם על החברה היה אחד שקרא לעצמו ישראל בר ובין השאר סיפר סיפורים על מעורבותו בקרבות במהפכה בספרד שארכה משנת 1936 עד 1939 ואז הבין בן יעקב שבר הוא מתחזה.בר נעשה קצין והתקדם להיות שלישו הצבאי של בן גוריון וכל העת צעק דניאל בכל במה אפשרית שהוא מתחזה ויש לבדוק אותו. במהרה החלו להגיע שוטרים לדניאל ופתחו לו תיקים על עניינים שלא קשורים אליו והוא נאלץ לנקות את שמו כל פעם מחדש בבית המשפט, ועדיין לא הבין כי כוונת מכוון בדבר. יום אחד בא לבקר את לודוויג בלום בסטודיו שלו שהיה בבית טליתא קומי אחריו נכנסו כמה גברים והוא שמע יריות נורות לכיוונו, הוא השיב אש באקדח המאוזר שנותר לו מהמלחמה ופצע אחד היורים ונמלט מהכניסה השנייה.למחרת בא וראה שניקו את הדם, סתמו כל חורי הירי ולא נודע כי ניסו להתנקש בחייו. דניאל הבין בטעות שיד שרותי הביטחון בדבר והסיק שאיסר הקטן מחפה על ישראל בר. מאותו זמן דאג להחליף מקום מגוריו כל כמה חודשים לא זז ללא אקדחו ומקל הליכה כבד ואגרופן בכיסו.בר נתפש ולדניאל רווח, האיום על חייו הוסר אך מידי פעם המשיכו להטרידו שוטרים שלא קיבלו הוראת ביטול ועדיין האמין שידו של איסר בדבר. חברו יהודה ארבל שרת כראש שרותי הביטחון בירושלים ויו"ש ובשנת 1973 כאשר התחלף ראש המוסד לא קיבל התפקיד והתפטר לטובת ניהול עסקים משותפים עם קנדיין-פסיפיק. יהודה תמך בו בכל התקופה בה נרדף ולא הבין מי עומד מאחורי העניין.בשיחותי עם יהודה חזר ואמר שדניאל היה חייל אמיץ והוא לא מבין מי עמד אחרי רדיפתו. בשלב מסוים סיפר דניאל את סיפורו לעיתונאי מעיתון דבר והנ"ל פרסם את הסיפור באופן המאשים את ישראל הראל, ראש השב"כ ואח"כ ראש המוסד. איסר תבע את העיתון וזכה בתביעה וקיבל סכום עצום בזמנו, כנראה שזו הסיבה שעיתון דבר נסגר.דניאל נפטר בשנת 2004 ורק אז הבנתי שטעה. הכרתי אדם בשם אילן רומן שגר במלחה ואף הוא היה חבר של שלמה באום. אילן החזיק במחצית השנייה של שנות החמישים טנדר וויליס ועבד אתו לפרנסתו.בעל מלון הולילנד שכר את שרותיו והוא נעשה נהגו ואיש סודו. סיפורו אודות מלון הולילנד ובעליו הוא סיפור מדהים שראוי לבמה עצמאית. אך אמו של אילן הייתה מרפאה מאלה שאנו מכנים היום עוסקים ברפואה אלטרנטיבית, זכיתי להכירה והיא הייתה אישה מרשימה ואינטליגנטית ולפי דברי אילן טיפלה בראשי המדינה כמו גולדה אשכול ועוד.היא חיה בדירה קטנה במגרש הרוסים ולאחר מותה הראה לי אילן ציורי שמן יפים שנטל מדירתה, אלה ציוריו של הארכימנדריט נקודים, שהיה האחראי מטעם הקג"ב על אזור ירושלים וחי במגרש הרוסים וקשר קשרים עם ישראלים רבים כולל במשטרת ישראל, דברי אילן ז"ל. שני הסיפורים התחברו אצלי רק לאחר מותו של דניאל והבנתי שנקודים טרח רבות לשמור על התרנגולת מטילת ביצי הזהב שגדלה בלולו של בן גוריון ודניאל הפך עצמו למטווח ברווזים של המומחים הגדולים בעולם להסחת הדעת ולטרור אישי ושרד אך חייו לא היו חיים. לאחר מותו סיפר לי עדי בן צבי ששם משפחתו המקורי של דניאל היה "רובינשטיין" ובאחת מתמונותיו של דניאל רשום מאחור השם "פטר" ואולי היה זה השם בו נקרא בחו"ל.דניאל סיפר על אחיו הגדול שנעשה פסיכיאטר בחו"ל, כנראה בארה"ב. דניאל נישא לגברת אוסטרית שעברה תאונה ושבה לאוסטריה, כמה ימים לאחר ששב מביקור אצלה, נפטר. היא בקשה מהאפוטרופוס שכחברו אקח את ספריו ואת ספריתו בת למעלה מאלפיים ספרים תרמתי לבית הספרים הלאומי וביקשתי שידביקו לכל ספר תווית הנושאת שמו.בתמונה עומד הסמל שהפך למ"מ בן יעקב שני מימין ומפקדו יהודה ארבל (פאראגו) מימין.
לחברי חובבי ההסטוריה: לכבוד יום האשה הבינלאומי מאיסור על נישואין להקפאת ביציות: המחיר הגבוה של שוויון עד לסיום מלה״ע השניה ואפילו לאחריה, במקומות רבים בעולם, נשים נאלצו לבחור בין קריירה ונישואין. אלו שבחרו בקריירה היו מודעות לכך שיוותרו על הקמת משפחה. בבריטניה למשל, לפי החוק, הבחירה בהוראה או במשרה בשרות הציבורי משמעותה הייתה שהאשה נידונה להשאר רווקה.רק בשנת 1944 חוק החינוך קבע שמורות שנישאו לא תפוטרנה. שנתיים לאחר מכן ב1946 האיסור על נישואין בוטל גם בשרות הציבורי. האיסור על נישואין בודאי עשה את החיים פשוטים יותר במקום העבודה, לפחות לגברים.בעיקר אם משמעותו היתה שבסוף יום העבודה הם חזרו לנשותיהם ולילדיהם, שחיכו להם בבית, והנשים עבדו שעות נוספות וארוכות במשרד. בדומה לכך, רוב המורות התגוררו בבתי הספר( בפנימיות לבנות) ובפועל היו בתורנות בכל שעות היממה. כיון שלנשים שבחרו בקריירה לא היתה משפחה מחויבותן למקום העבודה היתה מוחלטת, מה גם שבימים הטובים ההם לא היה צורך בחופשת לידה, או העדרות מהעבודה כשהילדה חולה, כיון שלא היו ילדים.למרות שבשביל הקריירה נשים שלמו מחיר גבוה, הגמול שלהן-- המשכורת, שוב לפי חוק, היתה תמיד נמוכה בהרבה מזאת של הגברים. בבריטניה החוק לשוויון בשכר עבור מורים עבר בפרלמנט בשנת 1952 ובשרות הציבורי בשנת 1954. ובכל זאת היום, נשים עדיין מרוויחות הרבה פחות (גם בבריטניה) יותר מזה, לא בשונה מימי האיסור על נישואין העליזים, חברות מצליחות כיום מנסות להתערב בבחירות ובעתיד של הנשים המועסקות על ידן.למשל, בשנת 2014 פייסבוק ואפל הודיעו בגאווה שהן מוכנות לשאת בהוצאות המיועדות להקפאת הביציות של העובדות שלהן. במסווה של דאגה מיטיבה ונדיבה לסגל הנשי שלהן, חברות אלו משיגות שליטה על השעון הביולוגי של הנשים ומכוונות אותו לפי לוחות הזמנים שלהן. העשור בין 30 ל40 הוא המכריע ביותר מבחינת הקריירה, אך לרוע המזל הוא גם ההזדמנות הכמעט אחרונה לנשים ללדת ללא סיבוכים, ולעיתים אף ללדת בכלל.כמו למכור את נשמתך לשטן בתמורה להבטחות מפתות, המהלך הציני הזה של החברות יכול בהחלט להרע לנשים, כיון שהוא מעניק להן עוד מרחב נשימה ואשליה שהשעון עצר מלכת. הן מאמינות שעדיין יש להן זמן לתרום את השנים הטובות ביותר לחברה. לא כל אשה רוצה להביא ילדים לעולם, זה היה נכון בזמן האיסור על נישואין וזה גם תקף היום.אבל אם היא כן מעונינת אסור שרק היא תשלם את המחיר. כל אשת קריירה יודעת שקרוב לודאי שלא תזכה במשרה, אם היא מתראיינת בזמן ההריון. אם כבר יש לה משרה, חופשת הלידה, לפחות בארה״ב, היא מינימלית.וכשהיא חוזרת לעבודה עליה להוכיח שהאמהות לא הפכה אותה לעובדת נחותה ולא אפקטיבית כפי שהיתה. על החברה שלנו לקחת את האחריות לנשים עובדות. בזמן שכמעט כל הנשים עובדות מחוץ לבית, תנאים מתאימים שיאפשרו הקמת משפחה זה לא מותרות, זה העתיד שלנו.חברות חזקות כמו פייסבוק ואפל חייבות להוביל לא רק בחידושים טכנולוגים אלא גם, ובמיוחד, בהפיכת מקום העבודה לידידותי לנשים. בואו נהפוך את יום האשה ואת 2016 שנה טובה יותר לנשים עובדות ומשפחותיהן .
אז קיבלתי אתמול מספיק תמיכה וראיתי שאתם מעוניינים ולכן קיבלתם :) בעקרון אכתוב על מלחמת העולם הראשונה פעם בשבוע ביום שבת בסביבות השעות האלה. הדיבור שלי יהיה בכל פעם רנדומלי, בין על אירוע מסויים, אישיות, קרבות ועוד הרבה. כמה דגשים קטנים: 1: כן יש לי שגיאות, אני רוסי אחרי הכל ותצטרכו לשרוד זאת.2: תמיד פתוח לביקורת כל עוד זאת לא התקפה. 3:תגידו מה דעתכם שאוכל לשפר 4: אני סטודנט, יהיו פעמים שלא אכתוב בשבת אבל אכתוב ביום אחר, אל תדאגו אני לא שוכח אתכם :) 5:אני כותב פה בעיקר בכלליות, אם אכתוב דברים לעומק אמשיך לכתוב פה עד שנה הבאה פוסט, המטרה היא לגרום לאנשים להתעמק בנושאים שמעניינים אותם. 6: כשאני מדבר על אישיות אני מדבר רק עלי לפני ובזמן המלחמה, אחרי המלחמה זה כבר כאב ראש משל עצמו 7: יש פה הרבה דברים שאני מביאה מההבנה שלי ומהמחשבה שלי, אני לא הולך להגיד שמה שאני אומר הוא נכון חוץ מכמה עובדות בשטח, אז לא לתקוף אם דעתכם שונה משלי.אז התחיל עם הפוסט הראשון שלי בשבילכם :P אז כמו שאמרתי, הנושאים העיקריים שאדבר עליהם יהיו מלחמת העולם הראשונה ולכתיבה הזאת יהיו 2 חלקים, השבוע אדבר איתכם על איך המלחמה התחילה, שבוע הבא אדבר על מי התחיל אותה. מלחמת העולם הראשונה היא די ביג דיל בשביל אלו שביננו שמתעניינים בדברים כמו פיתוח, הקמת מדינות ומודרניאליזם. ועובדה מצחיקה היא שלרוב שמדברים על הנושאים האלה נמנעים מלדבר על מלחמה אבל מלחמת העולם הראשונה היא היוצאת מין הכלל.כל מה שנכתב פה כרגע נכתב בגלל שבתקופה הזאת מלחמת העולםפ הראשונה התחוללה לפני 100 שנים וזאת אחת הסיבות ההכי גדולות שהמלחמה הזאת התחיל לקבל פוקוס גדול יותר שעד עכשיו היא די לא נלמדת בגלל אחותה הקטנה. כל ההיסטוריונים מסכימים על כך שהסיבה שהתחילה מלחמת העולם הראשונה הייתה ההתנקשות בדוקס של הוסטרו הונגריה פראנס פרדיננד ב 28 ליוני 1914 אבל חוץ מיזה אין הסכמה כמעט בכלום. חלק אומרים שמי שהתחילו את המלחמה היה אחרי הרצח של פראנס כאשר הגרמנים הכריזו מלחמה או כאשר רוסיה התחילה להכין את צבאה העצום למלחמה.וכאשר מחפשים סיבה לכך שמלחמה מתחילה מתחילים להביא הרבה מאוד סיטואציות של מערכת של סיבות ותוצאות שאם אחת מהן הייתה הולכת אחרת היינו מקבלים היסטוריה שונה לחלוטין, משהו שמביא לנו רעיונות להיסטוריה אלטרנטיבית כמו מה היה קורה עם הדרום היה מנצח בקרב של גטיסבורג או מה היה קורה אם הנאצים היו עודפים את ההתקפה של בעלות הברית ב D DAY(שביננו, התוצאה הייתה אותה תוצאה). השאלה האמיתית שאנחנו שואלים היא "איך" וזאת שאלה שיותר קל לענות עליה כי מדובר על מספר ארועים שקרו אבל זה עדיין לא פחות מסובך. כי כאשר מדברים על איך אנחנו תמיד בוחרים ממספר מסויים של ברים שקרו כמו למשל שפרפר מנופף בכנפיים שלו ובמקום אחר נרצח דוקס.וזאת הסיבה שלא משנה כמה שאלות נשאל אף פעם לא נוכל להגיע לשורה התחתונה, משהו שאני אנסה להסביר בצורה כלשהי. אז בדרך אחת או אחרת כל המלחמות מתחילות כאשר יחסי שלום בין שני מדינות נגמרים, ומלחמת העולם הראשונה היא לא יוצאת מהכלל פה. אבל מה שכן מלחמת העולם הראשונה התחילה מארועה מסויים ועם תאריך, בדרך כלל זה הרבה יותר פשוט עם פלישה כלשהי כמו מלחמת קוראה או הפלישה של גרמניה לפולין, ובמקרה שלנו מדובר על אירוע עם אפקט הפרפר עם הרבה אירועים שיכולים לעצור את המלחמה אבל בסוף לא מתחילים אז שצד אחד מתחיל להכין את צבאו ואז הצד השני עד שיריית הפתיחה מתחילה את המלחמה.אבל פה יש לנו תאריך ספציפי להתנקשות ספציפית בדוקס בסרייבו. עכשיו אם לדבר בכנות זה לא היה היום הכי טוב לבקר בבוסניה מאחר והיה מדובר יום התבוסה של הסרבים בקרב קוסבו ב 1389 ובנוסף לכך יום החגיגה של האתניות הסרבית. ובאותו היום נער בן 19 בשם גבריאלו פרינציף וחבריו החליטו לחגוג את היום בלהרוג את פרנס.זה לא שהם בחרו בו רנדומלית, מדובר היה ביורש של האימפריה האוסטרו הונגרית ובנוסף לכך הוא לא היה נאהב על ידי הרבה אנשים, בינהם דודו האימפרתור של האימפריה האוסטרו הונגרית פראנס גוסאף, לא על ידי הסרבים ודי לא על ידי רוב אירופה, אבל הוא כן היה נאהב על ידי הקייסר של גרמניה - וילאם השני. אז למרות שפארנס גוסאף לא אהב את אחיינו, בתור האימפרתור של האימפריה האוסטרו הונגרית הוא הרגיש אחריות לעשות משהו, אחרת הסרבים ירגישו שיש להם כוח בכך שלא עשו להם כלום ירשו לעצמם להגדיל של שטחם. אז נכון שלמרות שהרבה פעמים אנחנו שומעים על כך שהמלחמה הייתה חסרת פואנטה, אפשר לראות את זה בתור אחת הנקודות לתחילתה.נכון זה נשמע כמו היגיון של בריונות בבית ספר אבל זאת הדרך להסתכל על כך, אם לסרבים יש את האפשרות לגדול ולהתפשט ככה גם אחרים ירצו ובסוף לא נשארת לך אימפריה. זה עדיין לא ידוע אם פרינסיף וחבריו עבדו לבד או קיבלו תמיכה מהממשלה הסרבית אבל האוסטרו הונגרים כן חשבו ככה ובגלל זה בסופו של דבר זה הפך למלחמה. לפי מה שדוע פרינציף היה חלק מקבוצה בשם היד השחורה, איחוד שמטרתו לחזק ולהגדיל את סרביה על ידיד הוספת בוסניה אליה ואפילו ידוע שלראש הקבוצה היה ידע לגבי ההתנקשות.ואפילו יש מחשבה על כך שהכלי נשק ששומשו על ידי המתנשקים הושגו מחייל סרבי, אבל שוב, זה נושא לווכוח, כלכך שאני רואה אתכם כבר רבים בתגובות :P ולאחר כמעט חודש ב 23 ליולי אוסטרו הונגריה שלחה אולטימטות לסרביה, הם דאגו לכך שהדרישות יהיו כלכך גבוהות שלא תהיה לסרבים בררה אלה לסרב, מה שיתן להן את הלגיטימציה להתחיל מלחמה. זה עדיין לא מסביר את ההדיליי של חודש שלם עד לשליחת האולטימטום. מה קרה בחודש בזה? לשר החוץ של אוסטרו הונגריה ברצתולד פחד מכך שהתקפה על סרביה תגרום לכך שרוסיה תתקוף את אוסטרו הונגריה ולכן כל החודש הזה היה דיבור עם גרמניה שבמקרה של מלחמה כוללת בשני הצדדים אז שגרמניה תגבה אותה.ב 5 ליולי האוסטרים קיבלו את האישור שאומר שבמקרה ורוסיה תתחיל להתחמש למלחמה גרמניה תתמוך באוסטרו הונגריה ותעזור לה. וזה היה ברור שהגרמנים ציפו מהאוסטרים לפעול מהר בגלל הרצח ולא עוד 20 יום. עכשיו אני לא תיפוס שאוהב לדבר על תאריכים אבל פה זה כבר חשוב לחלוטין.: ב 23 כאשר הסרבים קיבלו את האולטימטום הרוסים התחילו ב25 תקופה של "הכנה למלחמה" שתכנית נשמע כמו חימוש אבל לא היה בדיוק לפי מה ששר החוץ הרוסי אמר לגרמנים. באותו היום הסרבים סירבו לאולטימטום אבל בצורה שהם הסכימו ל 9 מתוך 10 האולטימטורים, משהו שגרם לגרמנים לחשוב שמלחמה נמנע וזה היה מוזר להם שב28 האוסטרו הונגריים הכריזו מלחמה על סרביה למרות שהם לא היו מוכנים למלחמה. וב30 לחודש הרוסים רשמית התחילו בחימוש, הגרמנים דרשו מהם להפסיק אבל זה היה מאוחר מידי כי ב 1 לאוגוסט צרפת התחילה להתחמש גם היא בשביל לתמוך ברוסיה וגם גרמניה התחילה את חימושה באותו היום.אז למי שבינכם עוקבים גרמניה ואוסטרו הונגריה התחילו את המלחמה ב 28 ליולי ובראשון לאוגוסט אבל רוסיה בכלל התחילה להתחמש לפני דחיית האולטימטום הסרבי. לאחר מכן צרפת וגרמניה הכריזו מלחמה אחת על השנייה, גרמניה פלשה לבלגיה בשביל להפיל את צרפת מהר ואז ללכת על כל רוסיה, ב 4 בריטניה שלחה אולטימטום לגרמניה לצאת מבלגיה וכשהאולטימטום נדחה בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה. אז ב 4 לאוגוסט 1914 בכוחות הגדולים של אירופה היו כבר כולן במלחמה.כמובן שיש עוד כוחות שהצטרפו למלחמה בינהם העותמנים, ארצות הברית, איטליה ואפילו רומניה אבל בשביל אלו שנלחמו כמעט תמיד - גרמניה, אוסטרו הונגריה , צרפת ורוסיה המלחמה קרתה ממש מהר אבל גם ממש לאט. אם אנחנו מסתכלים על זה עכשיו זה נראה כאילו זה קרה הכל במכה אבל בשביל מי שהיה חי אז חודש היה די הרבה זמן, ובכל הזמן הזה מישהו כמו פראנס פרדיננד יכול היה להפסיק הכל , אבל הוא היה מת אז אני אשתוק... וממקרה טרוריסם שקרה בעיר בוסנית גרם למלחמה הראשונה הגדולה ביותר באירופה במאה ה 20 שמשפיעה על כל העולם עד היום, נכון שהאוסטרים והסרבים חשבו שידובר במלחמה מקומית בבלקן בגלל שבעבר גם היו מלחמות בבלקן שלא נגררו למלחמת עולם כמו 1908, 1912, 1913 אני מבטיח לדבר על מה הפך את 1914 למיוחת שבוע הבא. אז כן "למה" תמיד יהיה מאוד מסובך אבל לבינתיים תזכרו את זה שאנחנו תמיד חיים באמצע של "איך".אלו שחיו ביוני ויולי 1914 לא יכלו אף פעם לדעת איך חודש אחד כזה יכול להיות משמעותי להיסטוריה האנושית. וזה שווה לזכור שגם אנחנו לא יכולים לדמיים מה ההחלטות שלנו היום יהיו בעוד 100 שנים. תודה שקראתם :) נפגש שבוע הבא.רצח הדוקס על פי עיתון איתלקי וכתבו : Achille Beltrame.
גביע ה-FA או הגביע האנגלי (השם המלא: The Football Association Challenge Cup) הוא מפעל כדורגל של התאחדות הכדורגל האנגלית בשיטת גביע (המפסיד יוצא, או "נוקאאוט"). הגביע האנגלי, המשוחק מאז 1872, הוא מפעל הכדורגל הוותיק ביותר בעולם והיוקרתי מבין שתי תחרויות הגביע הגדולות בכדורגל האנגלי. התחרות משוחקת בשיטת גביע.אין דירוג מועדף של קבוצות בכירות (בדומה למקובל בטורנירי טניס, למשל) כך שכל קבוצה יכולה להיות מוגרלת לשחק כנגד כל קבוצה אחרת. עם זאת, קבוצות המשחקות בליגות הבכירות משתלבות בתחרות בשלבים מתקדמים יותר, כך שקבוצה קטנה המעוניינת לשחק מול קבוצה איכותית מצמרת הליגה הראשונה תצטרך לגבור קודם לכן על מספר קבוצות קטנות יותר בסיבובים המוקדמים. בכל סיבוב משחקות הקבוצות שהוגרלו האחת נגד השנייה משחק אחד בלבד, בביתה של מי שזכתה לביתיות בהגרלה.במקרה של תיקו, למעט בשלבי חצי הגמר והגמר, משוחק משחק חוזר (replay) בביתה של הקבוצה השנייה. אם במשחק החוזר יש שיויון לאחר 90 דקות משחקים 30 דקות הארכה ואם עדיין יש שיויון מוכרע המשחק בקרב בעיטות עונשין מ-11 מטר. בעבר לא הייתה נהוגה הכרעה בבעיטות עונשין ונערכו משחקים חוזרים נוספים עד להכרעה.היו מפגשים שהוכרעו רק במשחק השישי. בתום משחק הגמר מוענק לקבוצה שניצחה גביע, הנשאר בחזקתה במשך שנה. המסורת בוומבלי הייתה שהקפטן מוביל את השחקנים במעלה גרם מדרגות אחד אל התא המלכותי באצטדיון, שם נערך טקס הענקת הגביע, ומשם במורד גרם מדרגות נוסף בצד השני של התא.אולם בקרדיף נערך הטקס על בימת מנצחים על כר הדשא. הגביע מעוטר בסרטים בצבעי הקבוצה הזוכה. שחקני שתי הקבוצות ששיחקו בגמר מקבלים מדליות.הגביע הנוכחי הוא הרביעי במספר. הראשון, "אליל הפח הקטן", היה בשימוש מ-1872 עד שנגנב מחנות בבירמינגהם, עירה של מחזיקת הגביע דאז אסטון וילה, ב-11 בספטמבר 1895. הגביע מעולם לא נמצא וככל הנראה הותך.הגביע השני היה העתק זהה של הראשון, והיה בשימוש עד שהוענק ב-1910 לנשיא ה-FA הלורד ארתור קיניירד. ב-19 במאי 2005 נמכר גביע זה במכירה פומבית ליו"ר בירמינגהם סיטי תמורת £478,400. הגביע השלישי נבנה על ידי יצרן מברדפורד ובילה את שנתו הראשונה בארונה של ברדפורד סיטי שזכתה בו ב-1911.ב-1992 הוחלט להחליפו לאחר שאיים להתפורר, בהעתק מדויק המשמש כגביע ה-FA מאז. כמה נתונים היסטוריים: * ב-20 ביולי 1871 העלה צ'ארלס ויליאם אלקוק לראשונה את ההצעה לייסד את התחרות כ"גביע אתגר". * ב-16 במרץ 1872 ניצח מועדון הכדורגל וונדררס את רויאל אנג'נירס בגמר הראשון בלונדון.15 קבוצות השתתפו במפעל בשנתו הראשונה. * ב-1873 ניצח וונדררס קבוצה מאוניברסיטת אוקספורד והגן על תוארו במשחק בודד - הפעם הראשונה והאחרונה שבה היה הגביע האנגלי גביע אתגר של ממש (בדומה לאופן שבו ניתן לזכות בכתר העולמי באגרוף). לאחר מכן שונו כללי התחרות.*ב-1884 ו-1885 הגיעה לגמר לראשונה קבוצה לא אנגלית, קווינס פארק מסקוטלנד. הקבוצה הפסידה בשני המקרים. תוצאת השיא במשחק גביע נקבעה ב-1887, כאשר פרסטון נורת' אנד הביסה את הייד יונייטד 26-0.*ב-1889 הייתה פרסטון נורת' אנד לקבוצה הראשונה שזוכה בדאבל, כלומר בליגה ובגביע בעת ובעונה אחת. את הגביע הם זכו בלי לספוג ולו שער אחד בכל התחרות ובליגה לא הפסידו אפילו ממשחק אחד. *ב-1890 הבקיע ויליאם טאונלי את השלושער הראשון בתולדות גמר הגביע.קבוצתו בלקבורן רוברס ניצחה את שפילד וונסדיי 6-1. *ב-1901 זכתה בגביע לראשונה מאז הוקמה הליגה (ב-1888) קבוצה שאינה משחקת בליגה, טוטנהאם הוטספר. תוצאת השיא בגמר גביע נקבעה ב-1903, 6-0 לברי על דרבי קאונטי.גם ברי, בדומה לפרסטון ארבע שנים קודם לכן, זכתה בגביע בלי לספוג שער בדרך אליו. *ב-1914 התקיים הגמר בין ברנלי לליברפול לראשונה בנוכחות המלך ג'ורג' החמישי. היה זה הגמר האחרון ששוחק בארמון הבדולח.*ב-1915 ניצחה שפילד יונייטד את צ'לסי 3-0 בגמר, שנודע כ"גמר החאקי", שכן בקהל ישבו חיילים רבים במדים. לאחר שנה זו הופסק הגביע וחודש רק עם תום מלחמת העולם הראשונה. *ב-1922 הבקיע שחקן נבחרת החובבים של אנגליה וילפרד מינטר שביעיה במשחק גביע, אולם קבוצתו סט אלבנס סיטי הפסידה 7-8 לדולוויץ' המלט.*ב-1923 הפסידה וסטהאם יונייטד לבולטון וונדררס בגמר שנערך בוומבלי. המשחק זכור כ"גמר הסוס הלבן" משום ששוטרים רכובים היו צריכים למנוע מ-200,000 הצופים מלגלוש אל תוך שטח המגרש עצמו. *קבוצה לא-אנגלית אחת ויחידה זכתה בגביע: הייתה זו קרדיף סיטי שגברה בגמר 1927 על ארסנל.
תמונה בשנה 1956 1. נגיב מנצור (אבא של כמאל מנצור) 2. בן גוריון 3.כמאל נגיב מנצור כמאל מנצור (בערבית: كمال منصور; נולד ב-1931) הוא יועץ לענייני ערבים לנשיאי מדינת ישראל ממוצא דרוזי; חתן פרס ישראל על מפעל חייו. מנצור נולד בעוספיה לשייח' נג'יב מנצור, ראש המועצה המקומית עוספיה. בנעוריו התגוררה המשפחה בדאלית אל-כרמל.בשנת 1950 למד מנצור באוניברסיטה האמריקנית בביירות. משביקש לשוב לישראל אסרו זאת שלטונות לבנון והוא גנב את הגבול לישראל. בהמשך, למד במכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית.בין השנים 1956 - 1986 שימש הממונה על ההסברה בקרב ערבים בצפון ישראל מטעם מרכז ההסברה. במסגרת תפקידו אירגן כנסים, ימי עיון וסיורים לימודיים אודות מוסדות השלטון והקשר שבין האזרח למדינה. ביוזמתו פורסמו מאמרי עיתונות רבים אודות ישראל בעיתונות ערבית ונערכו תוכניות בנושאים מדיניים בתחנת "קול ישראל" בשפה הערבית.באופן דומה פורסמו מטעמו מאמרים אודות קבוצות המיעוטים השונות בישראל בעיתונות העברית. בשנת 1954, בהיותו סטודנט, זכה סיפור שלו שהתפרסם במעריב בתחרות של העיתון. מנצור המשיך לכתוב במעריב כתבות על חיי הדרוזים בישראל וגם הרצה ברדיו וברחבי ישראל על הדרוזים.בשנת 1954 פנה לגורמים שונים, בהם אבא אבן, בבקשה לצאת לארצות הברית כנציג משרד החוץ והעדה הדרוזית בישראל כדי לגייס השקעות הון בישראל. בשנת 1957, בין השאר כדי לנטרל את השפעת דברי התעמולה של השגריר הסורי הדרוזי בארצות הברית, נשלח מנצור מטעם משרד החוץ למסע הסברה בארצות הברית. בעת ביקורו השתתף בשעשועון טלוויזיה והגיע לשלב מתקדם.בהמשך נשלח לשליחויות הסברה נוספות בהן ביקר גם בקהילות יהודיות בתפוצות. בבחירות לכנסת התשיעית לא שולב דרוזי ברשימה ומנצור קבל על כך בעיתונות. בשנות השישים היה חבר ועדה לבחינת הקמת הטלוויזיה הישראלית ובשנות ה-70 היה חבר מליאת רשות השידור.מנצור שאף להגיע לכנסת. נטען שבשנת 1963, בעת מינוי דיינים לבית הדין של העדה הדרוזית, הובטח למנצור שאם אביו יוותר על מינוי לקאדי לטובת לביב חוסיין אבו רוכן, יזכה במקום ריאלי ברשימה לכנסת. הבטחה זאת לא קויימה, בין השאר בגלל הקמת רפ"י.לקראת הבחירות לכנסת השביעית, ב-1969, ניסה מנצור להשתלב ברשימת לוויין של מפא"י לבני מיעוטים, אולם ההחלטה שיהיו רק שתי רשימות כאלו, מנעה זאת. מאז, מנצור פעל להביא לשילוב הדרוזים בתוך מפלגת העבודה עצמה והחתים כ-6000 דרוזים על עצומה הדורשת שילוב דרוזי ברשימת המפלגה במקום ריאלי. בעקבות זאת, מנצור הוצב במקום ה-92 ברשימת מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969, והייתה זאת הפעם הראשונה שהוצב דרוזי ברשימת המפלגה ולא ברשימות הלווין שלה.לקראת הבחירות לכנסת השמינית ניסה מנצור שוב להיבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה והוצב במקום ה-66. באותה תקופה נאבק מנצור על כך שהדרוזים יוכלו לא רק להיות חברי המפלגה אלא גם חברים במוסדותיה. בשנת 1976 נכלל מנצור עצמו למרכז המפלגה.בעקבות מפגש בני מיעוטים עם נשיא מדינת ישראל זלמן שזר, הוזמן לשמש יועץ לענייני ערבים בלשכת הנשיא. בתפקיד זה משמש מנצור משנת 1970, תחת הנשיאים אפרים קציר, יצחק נבון, חיים הרצוג, עזר ויצמן, משה קצב ושמעון פרס. מתוקף תפקידו הוא אחראי על הקשר שבין לשכת נשיא המדינה ובין קבוצות המיעוטים בישראל, לרבות ערביי ישראל, דרוזים, בדואים וצ'רקסים.מראשית המאה ה-21 מקיים הנשיא את יוזמתו ועורך סעודה במשכנו לשבירת צום הרמדאן. מנצור סייע רבות בהתנדבות לקליטת חיילי צד"ל בישראל. מנצור הוא חתן פרס ישראל לשנת 2010 על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.בנימוקיה קבעה ועדת הפרס כי "מנצור פעל לחיזוק הקשרים בין עדות המיעוטים במדינה, וזכה להערכה רבה על הצלחותיו בתחום ההסברה. הוא שימש יועץ נאמן לנשיאי ישראל, דבר עליו זכה להוקרה רבה מחוגים נרחבים. בפעילותו לאורך שנים תרם תרומה יוצאת דופן לשילוב הבין תרבותי והבין עדתי בישראל".בשנת 2014 זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל..
