מזל טוב ליוסף טרומפלדור היום בן 136 יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור היה לוחם יהודי, גידם מנהיג ציוני סוציאליסטי ואף צמחוני. חלוץ, מאנשי העליה השניה. מהלך חייו, גבורתו ונפילתו בקרב תל חי הפכוהו לדמות מופת ציונית ולגיבור לאומי. טרומפלדור היה הרבה יותר מ"גידם" והרבה יותר מ"גיבור" מתוך מכתביו וקטעי היומן עולה דמות מופת מזל טוב ליוסף טרומפלדור היום בן 136 יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור היה לוחם יהודי, גידם מנהיג ציוני סוציאליסטי ואף צמחוני. חלוץ, מאנשי העליה השניה. מהלך חייו, גבורתו ונפילתו בקרב תל חי הפכוהו לדמות מופת ציונית ולגיבור לאומי.
טרומפלדור היה הרבה יותר מ"גידם" והרבה יותר מ"גיבור" מתוך מכתביו וקטעי היומן עולה דמות מופת של אדם המאמין באדם. של מי ששואף ללמידה בכל זמן, ומתמיד כמחנך גם באהלי המלחמה. אדם שאומר ועושה, מארגן ופועל ובונה קשרים כדי לקדם את הגשמת הרעיונות בהם הוא מאמין.
בגיל 14 הושפע מתורתו של טולסטוי, היה לצמחוני ופציפיסט, וכשהגיעה אליו בשורתו של הקונגרס הציוני הראשון – הפך כמו כן גם לציוני. כאשר הגיע צו הגיוס, בשנת 1902, סערה נפשו של טרומפלדור: מצד אחד היה פציפיסט שהתנגד לכל סוג של אלימות, ומן הצד השני ניצבו המורשת של צבאיות, גבורה ונאמנות לאימא רוסיה ולצאר שהנחיל לו אביו. הנימוק ששכנע אותו להתגייס היה כדי ש"לא יגידו על היהודים שהם פחדנים".
טרומפלדור נפצע פעם אחר פעם וחזר לשדה הקרב גם כשבאחת מהפציעות איבד את ידו השמאלית. דרישתו לחזור מיד לשדה הקרב כי לטענתו הוא מסוגל להילחם בידו הימנית, זכתה לפרסום חסר תקדים. הוא הועלה בסולם הדרגות, זכה לאותות הצטיינות שאף יהודי לפניו לא זכה להם, והיה לאגדה בכל רחבי רוסיה.
לאחר ההפסד של רוסיה ליפן במלחמה נפלו חיילים רוסים רבים בשבי היפני בינהם טרומפלדור. טרומפלדור היה למנהיגם של השבויים היהודיים: הוא ארגן קופה כספית משותפת, בתי מלאכה קטנים וכיתות לימוד שנחלקו לכיתות שהתאימו לאנאלפביתים, ובצדן כיתות שיועדו לבעלי השכלה גבוהה. גם גויים רבים הצטרפו ליוזמה זו כתלמידים או כמורים.
כשחסרו ספרי לימוד טרח טרומפלדור לחברם ואחד מהם מצוי כיום בארכיון תנועת העבודה. אף שלא היה דתי דאג לארגן מצות בפסח וטליתות וכן ייסד תאטרון, עיתון מקומי וספרייה. אך את עיקר מאמציו כיוון לקידום הרעיון הציוני באמצעות כ-120 מהשבויים היהודיים שהגדירו עצמם כ"ציונים", וקראו לעצמם "בני ציון השבויים ביפן".
בעיתון של הקבוצה החל לפתח את רעיונותיו על הקמת קומונות בארץ ישראל ברוח רעיונותיו של טולסטוי ואוטופיסטים אחרים. טרומפלדור החליט יחד עם אחד עשר מחבריו על הקמת קבוצה שתקים "מושבה קומוניסטית" בארץ ישראל לאחר השחרור במכתב שכתב באותה התקופה לאחיו שמואל, הוא כתב, בין היתר מעין נבואה שהגשימה את עצמה: ״אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים (.
..) מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי.
ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב - מאושר אהיה.
אדע לשם מה אני נופל״. ב־1912 מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים מושבה שיתופית בארץ. הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית" שכן ראה את עקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ.
הוא שאף להקים יישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין עלה לארץ ישראל, הגיע לדגניה א׳ והשתלב בעבודה בקבוצה. חברי דגניה לא פסקו מלהלל ולשבח אותו על כוח רצונו העז על הצלחתו למרות היותו גידם ועל כוחו העז.
בתקופת שהייתו בדגניה הוא היה צמחוני. חברי דגניה ציינו גם שהוא בלט בגישה בלתי מתפשרת בוויכוחים בנושאים רעיוניים. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה.
טרומפלדור שהיה נתין וקצין רוסי עזב את הארץ וגלה למצרים בניגוד לרוב חברי דגניה שקיבלו על עצמם את נתינות האימפריה העות'מאנית, חשש טרומפלדור מניצחון גרמני וייחל לניצחון מדינות ההסכמה. טרומפלדור היה בין תומכי ומקימי ״גדוד נהגי הפרדות״ ואף מונה לסגן מפקד הגדוד בדרגת קפטן (סרן). הגדוד הועבר לגליפולי שם השתתף ככוח עזר להעברת אספקה לכוחות אנזא״ק (אוסטרליה וניו זילנד).
טרומפלדור ביצע גם בגליפולי מעשי גבורה, אם כי מפקדיו פקפקו ביותר בנחיצותם. באוקטובר 1916 ולאחר שנואש ממאמציו להקים את הגדוד מחדש, יצא טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזאב ז׳בוטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. מאמץ זה לא צלח לראשונה ורבים ראו בו מהלך ״שאינו ראוי ואינו יהודי״ בדצמבר 1916 הגיעו ללונדון 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות שטרומפלדור הצליח לשכנעם להתגייס לצבא הבריטי.
אלה היוו בסופו של דבר את הגרעין לגדוד העיברי שאותו הצליח ז'בוטינסקי, בסיועו הפעיל של טרומפלדור, להקים בעמל רב ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים ב־1917. לאחר חתימת הסכם סייקס-פיקו צרפת לא ביססה את אחיזתה באזור. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה, בתחילה לא פגעו הערבים ביישובים היהודים, אולם בהמשך השתנה המצב.
ב15 לנובמבר 1919 חדרו בדואים מחופשים לז'נדרמים צרפתיים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש. ב־12 בדצמבר תקפו את תל חי והרגו את שניאור שפושניק, ב־17 בדצמבר התחוללה התקפה נוספת בה הכירו אנשי תל חי בנחיתותם הצבאית מול המורדים והמתינו לבאות ב1 למרץ 1920 הגיעו ערבים למקום ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין ביישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי.
כשניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים, מיד לאחר מכן פרצו חילופי יריות, וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. האנשים סביבו חששו לחבוש את פצעיו, כיוון שלא היו בעלי הכשרה רפואית; הוא ציוה להביא לו מים, רחץ את ידו, הכניס את מעיו לתוך בטנו ונחבש. בינתיים נסוגו התוקפים זמנית וטרומפלדור מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון.
הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים התבצרו בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך להשליך רימוני יד ולסלק את התוקפים, אולם לנוכח האבדות הכבדות והתמעטות התחמושת, התקבלה החלטה לנטוש את תל-חי ולסגת.
טרומפלדור פונה לכפר גלעדי ונפטר בדרך. ״כל הליכותיו היו בנחת ובאדיבות; וכבר מזמן היה צמחוני, סוציאליסט ושונא־מלחמות – ואולם לא מאותם רודפי־השלום היושבים בחיבוק־ידים ומחכים שאחרים יילחמו בשבילם." ~אמר עליו זאב ז׳בוטינסקי.
טרומפלדור היה הרבה יותר מ"גידם" והרבה יותר מ"גיבור" מתוך מכתביו וקטעי היומן עולה דמות מופת של אדם המאמין באדם. של מי ששואף ללמידה בכל זמן, ומתמיד כמחנך גם באהלי המלחמה. אדם שאומר ועושה, מארגן ופועל ובונה קשרים כדי לקדם את הגשמת הרעיונות בהם הוא מאמין.
בגיל 14 הושפע מתורתו של טולסטוי, היה לצמחוני ופציפיסט, וכשהגיעה אליו בשורתו של הקונגרס הציוני הראשון – הפך כמו כן גם לציוני. כאשר הגיע צו הגיוס, בשנת 1902, סערה נפשו של טרומפלדור: מצד אחד היה פציפיסט שהתנגד לכל סוג של אלימות, ומן הצד השני ניצבו המורשת של צבאיות, גבורה ונאמנות לאימא רוסיה ולצאר שהנחיל לו אביו. הנימוק ששכנע אותו להתגייס היה כדי ש"לא יגידו על היהודים שהם פחדנים".
טרומפלדור נפצע פעם אחר פעם וחזר לשדה הקרב גם כשבאחת מהפציעות איבד את ידו השמאלית. דרישתו לחזור מיד לשדה הקרב כי לטענתו הוא מסוגל להילחם בידו הימנית, זכתה לפרסום חסר תקדים. הוא הועלה בסולם הדרגות, זכה לאותות הצטיינות שאף יהודי לפניו לא זכה להם, והיה לאגדה בכל רחבי רוסיה.
לאחר ההפסד של רוסיה ליפן במלחמה נפלו חיילים רוסים רבים בשבי היפני בינהם טרומפלדור. טרומפלדור היה למנהיגם של השבויים היהודיים: הוא ארגן קופה כספית משותפת, בתי מלאכה קטנים וכיתות לימוד שנחלקו לכיתות שהתאימו לאנאלפביתים, ובצדן כיתות שיועדו לבעלי השכלה גבוהה. גם גויים רבים הצטרפו ליוזמה זו כתלמידים או כמורים.
כשחסרו ספרי לימוד טרח טרומפלדור לחברם ואחד מהם מצוי כיום בארכיון תנועת העבודה. אף שלא היה דתי דאג לארגן מצות בפסח וטליתות וכן ייסד תאטרון, עיתון מקומי וספרייה. אך את עיקר מאמציו כיוון לקידום הרעיון הציוני באמצעות כ-120 מהשבויים היהודיים שהגדירו עצמם כ"ציונים", וקראו לעצמם "בני ציון השבויים ביפן".
בעיתון של הקבוצה החל לפתח את רעיונותיו על הקמת קומונות בארץ ישראל ברוח רעיונותיו של טולסטוי ואוטופיסטים אחרים. טרומפלדור החליט יחד עם אחד עשר מחבריו על הקמת קבוצה שתקים "מושבה קומוניסטית" בארץ ישראל לאחר השחרור במכתב שכתב באותה התקופה לאחיו שמואל, הוא כתב, בין היתר מעין נבואה שהגשימה את עצמה: ״אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים (.
..) מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי.
ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב - מאושר אהיה.
אדע לשם מה אני נופל״. ב־1912 מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים מושבה שיתופית בארץ. הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית" שכן ראה את עקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ.
הוא שאף להקים יישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין עלה לארץ ישראל, הגיע לדגניה א׳ והשתלב בעבודה בקבוצה. חברי דגניה לא פסקו מלהלל ולשבח אותו על כוח רצונו העז על הצלחתו למרות היותו גידם ועל כוחו העז.
בתקופת שהייתו בדגניה הוא היה צמחוני. חברי דגניה ציינו גם שהוא בלט בגישה בלתי מתפשרת בוויכוחים בנושאים רעיוניים. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה.
טרומפלדור שהיה נתין וקצין רוסי עזב את הארץ וגלה למצרים בניגוד לרוב חברי דגניה שקיבלו על עצמם את נתינות האימפריה העות'מאנית, חשש טרומפלדור מניצחון גרמני וייחל לניצחון מדינות ההסכמה. טרומפלדור היה בין תומכי ומקימי ״גדוד נהגי הפרדות״ ואף מונה לסגן מפקד הגדוד בדרגת קפטן (סרן). הגדוד הועבר לגליפולי שם השתתף ככוח עזר להעברת אספקה לכוחות אנזא״ק (אוסטרליה וניו זילנד).
טרומפלדור ביצע גם בגליפולי מעשי גבורה, אם כי מפקדיו פקפקו ביותר בנחיצותם. באוקטובר 1916 ולאחר שנואש ממאמציו להקים את הגדוד מחדש, יצא טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזאב ז׳בוטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. מאמץ זה לא צלח לראשונה ורבים ראו בו מהלך ״שאינו ראוי ואינו יהודי״ בדצמבר 1916 הגיעו ללונדון 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות שטרומפלדור הצליח לשכנעם להתגייס לצבא הבריטי.
אלה היוו בסופו של דבר את הגרעין לגדוד העיברי שאותו הצליח ז'בוטינסקי, בסיועו הפעיל של טרומפלדור, להקים בעמל רב ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים ב־1917. לאחר חתימת הסכם סייקס-פיקו צרפת לא ביססה את אחיזתה באזור. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה, בתחילה לא פגעו הערבים ביישובים היהודים, אולם בהמשך השתנה המצב.
ב15 לנובמבר 1919 חדרו בדואים מחופשים לז'נדרמים צרפתיים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש. ב־12 בדצמבר תקפו את תל חי והרגו את שניאור שפושניק, ב־17 בדצמבר התחוללה התקפה נוספת בה הכירו אנשי תל חי בנחיתותם הצבאית מול המורדים והמתינו לבאות ב1 למרץ 1920 הגיעו ערבים למקום ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין ביישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי.
כשניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים, מיד לאחר מכן פרצו חילופי יריות, וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. האנשים סביבו חששו לחבוש את פצעיו, כיוון שלא היו בעלי הכשרה רפואית; הוא ציוה להביא לו מים, רחץ את ידו, הכניס את מעיו לתוך בטנו ונחבש. בינתיים נסוגו התוקפים זמנית וטרומפלדור מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון.
הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים התבצרו בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך להשליך רימוני יד ולסלק את התוקפים, אולם לנוכח האבדות הכבדות והתמעטות התחמושת, התקבלה החלטה לנטוש את תל-חי ולסגת.
טרומפלדור פונה לכפר גלעדי ונפטר בדרך. ״כל הליכותיו היו בנחת ובאדיבות; וכבר מזמן היה צמחוני, סוציאליסט ושונא־מלחמות – ואולם לא מאותם רודפי־השלום היושבים בחיבוק־ידים ומחכים שאחרים יילחמו בשבילם." ~אמר עליו זאב ז׳בוטינסקי.
