לרגל יום השואה הבינלאומי, רציתי לשתף אתכם בסיפור שנתקלתי בו רק לאחרונה, ומופיע בספרו של יורן רוזנברג "עצירה קצרה בדרך מאושוויץ". רוזנברג, יליד שוודיה, בן להורים ניצולי שואה יוצאי פולין, מספר בספר גם על ילדותו שלו וגם את סיפור חייו של אביו- בעיקר מהרגע בו הוא נשלח לאושוויץ. באפריל 1945 אחרי תלאות רבות שעבר (ובהן העברה מאושוויץ למחנה עבודה) שהה האב במחנה הריכוז ראווסבריק.
באחד הימים קוראים לכל היהודים- ומסתבר שהימלר, החושש לגורלו עם התקרבות ההפסד הגרמני, בעקבות משא ומתן עם ברנדוט ועם איש עסקים יהודי לטבי בשם הלל שטורך, מאשר לצלב האדום להעביר חבילות מזון ליהודים במחנה. וכך כותב האב במכתב ל"הלוש שלו"- בת זוגו משכבר הימים, אותה ישוב ויפגוש בשבדיה והם יהיו להורי המחבר: "כאן התחילו לדבר על איזה חבילות של הצלב האדום האמריקני, ואכן למחרת היום הם חילקו חבילה לכל שני אנשים. אנשים השתגעו מאושר, ומה הפלא.
.. ביום השלישי שוב קיבלנו חבילה כזאת, ומיד אחרי כן נפוצה השמועה שהיהודים יועברו לשוודיה, אבל איש לא האמין לזה".
.. בסופו של דבר מסתבר שאכן הכוונה היא להעביר את היהודים לשוודיה, ובהמשך המכתב מספר האב: "למחרת נסענו מהמחנה, ציידו אותנו לדרך בשלוש חבילות אמריקניות, ואם מישהו רצה, הוא היה יכול לקבל חבילות נוספות.
אז איך יכולנו להפסיק להאמין שזה אמיתי" על החבילות היה כתוב "הצלב האדום האמריקני בתיווך הצלב האדום השוודי- עבור ראש היודנראט בראוונסבריק" ובכמה חבילות היו קופסאות שימורי בשר שעליהן היה רשום "כשר". עכשו כבר היינו בטוחים שניצלנו. בחצות הלילה הרכבת נעצרה.
לקרון שלנו נכנס אזרח שזיהינו כקאפו (הפעם יהודי גרמני)... הוא פנה אלינו בגרמנית, והכל התנהל בנוכחות אנשי אס-אס. שליוו אותנו..." האיש נושא בפניהם "נאום" קצר(על כך שהם אכן ברכם לשוודיה ולא למשרפות, ושלא יתנקמו בגרמנים אחרי המלחמה כי לא רק הם אשמים במה שקרה), אבל הדבר אולי המדהים ביותר, מתרחש עם סיום הנאום: "בעת הנאום עמדו ראשי האס-אס. בראש מורכן.
קאפו מאייר (זה היה שמו של היהודי הגרמני) אמר לנו להתייצב ולשיר את התקווה. תארי לעצמך, שלושה שבועות לפני סוף המלחמה. שמונה מאות יהודים על אדמת גרמניה ששרים את התקווה, ואנשי אס-אס שמדגלים את רוביהם (כך זה נראה מהקרון שלנו).
אנשים בכו מהתרגשות". הרכבת הזו, אגב, לא הגיעה בסופו של דבר לשוודיה- ככל הנראה עקב הפצצת המסילה ע"י צבאות בנות הברית, ואביו של המחבר הגיע לשם רק מאוחר יותר. הסיפור, עדיין, מדהים בעיני.
באחד הימים קוראים לכל היהודים- ומסתבר שהימלר, החושש לגורלו עם התקרבות ההפסד הגרמני, בעקבות משא ומתן עם ברנדוט ועם איש עסקים יהודי לטבי בשם הלל שטורך, מאשר לצלב האדום להעביר חבילות מזון ליהודים במחנה. וכך כותב האב במכתב ל"הלוש שלו"- בת זוגו משכבר הימים, אותה ישוב ויפגוש בשבדיה והם יהיו להורי המחבר: "כאן התחילו לדבר על איזה חבילות של הצלב האדום האמריקני, ואכן למחרת היום הם חילקו חבילה לכל שני אנשים. אנשים השתגעו מאושר, ומה הפלא.
.. ביום השלישי שוב קיבלנו חבילה כזאת, ומיד אחרי כן נפוצה השמועה שהיהודים יועברו לשוודיה, אבל איש לא האמין לזה".
.. בסופו של דבר מסתבר שאכן הכוונה היא להעביר את היהודים לשוודיה, ובהמשך המכתב מספר האב: "למחרת נסענו מהמחנה, ציידו אותנו לדרך בשלוש חבילות אמריקניות, ואם מישהו רצה, הוא היה יכול לקבל חבילות נוספות.
אז איך יכולנו להפסיק להאמין שזה אמיתי" על החבילות היה כתוב "הצלב האדום האמריקני בתיווך הצלב האדום השוודי- עבור ראש היודנראט בראוונסבריק" ובכמה חבילות היו קופסאות שימורי בשר שעליהן היה רשום "כשר". עכשו כבר היינו בטוחים שניצלנו. בחצות הלילה הרכבת נעצרה.
לקרון שלנו נכנס אזרח שזיהינו כקאפו (הפעם יהודי גרמני)... הוא פנה אלינו בגרמנית, והכל התנהל בנוכחות אנשי אס-אס. שליוו אותנו..." האיש נושא בפניהם "נאום" קצר(על כך שהם אכן ברכם לשוודיה ולא למשרפות, ושלא יתנקמו בגרמנים אחרי המלחמה כי לא רק הם אשמים במה שקרה), אבל הדבר אולי המדהים ביותר, מתרחש עם סיום הנאום: "בעת הנאום עמדו ראשי האס-אס. בראש מורכן.
קאפו מאייר (זה היה שמו של היהודי הגרמני) אמר לנו להתייצב ולשיר את התקווה. תארי לעצמך, שלושה שבועות לפני סוף המלחמה. שמונה מאות יהודים על אדמת גרמניה ששרים את התקווה, ואנשי אס-אס שמדגלים את רוביהם (כך זה נראה מהקרון שלנו).
אנשים בכו מהתרגשות". הרכבת הזו, אגב, לא הגיעה בסופו של דבר לשוודיה- ככל הנראה עקב הפצצת המסילה ע"י צבאות בנות הברית, ואביו של המחבר הגיע לשם רק מאוחר יותר. הסיפור, עדיין, מדהים בעיני.
