ב20 לנובמבר 1945 נפתח המשפט הראשון והראשי במשפטי נירנברג - בהם באו מעצמות המערב חשבון עם צמרת ההנהגה הנאצית. המשפטים היו שם כולל ל12 משפטים בהם נשפטו 185 בכירים במשטר הנאצי, מתוכם 142 נמצאו אשמים - וביניהם אנשי רפואה, עסקים, צבא ואחרים. המשפטים התנהלו בנירנברג, בה התקיימה בזמן שלטון המפלגה הנאצית הועידה השנתית של נציגי המפלגה - אשר לוותה בכינוסים של הצבא, הצמרת הכלכלית ואפילו תנועת הנוער ההיטלראית ה״היטלר-יוגנד״.
הנאשמים במשפטים הגיבו לעצם קיום המשפט בדרכים שונות. חלקם סירבו לקבל את מפלתה של גרמניה הנאצית וטענו כי לבית הדין הצבאי האמריקאי אין סמכות להעמידם לדין וכי אין רע במעשיהם - כגון הרמן גרינג שטען שכל מעשיהם תרמו לעם הגרמני. אחרים טענו כי לא היו אחראים למעשיה של גרמניה במלחמה - לדוג׳ אלפרד יודל שצוטט אומר כי "יש לי מצפון נקי לפני אלוהים ולפני בני עמי", וחלקם הודו באשמתם כגון הנס פרנק - מושל הגנרלגוברנמן שצוטט אומר ״אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה״, או אלברט שפאר - אדריכלו הראשי של היטלר - שקיבל אחריות על מעשיה של הממשלה הנאצית למרות שלא היה בעל דרג ביצועי ולא היה מודע לרבים ממעשי הזוועה של המשטר.
המשפטים עצמם כללו רגעי שיא דרמטיים שונים - מהלכי המשפטים היו פתוחים לציבור הרחב ולאנשי עיתונות ותקשורת, הם שודרו בשידור חי ברדיו הגרמני, ובמהלכם כחלק מטענותייה של התביעה הוצגו לראשונה סרטים תעודיים על שחרור מחנות הריכוז בגרמניה חודשים אחדים קודם לכן. הסרט שצולמו ע״י חיילי צבא ארה״ב כללו תמונות קשות לצפייה של ניצולים מזי רעב וערמות אינסופיות של גופות, והקרנתו בליווי קריינות מתאימה הביאה לתגובות קשות מצד הקהל באולם המשפט. במהלך ההקרנה גם השופטים לא היו יכולים להישאר אדישים לנוכח המראות, והיו ביניהם שמחו דמעה.
אפילו אצל חלק מהנאשמים נצפו תגובות של בכי והסבת המבט מן המסך. קודם להקרנה הדגישה התביעה כי כל אחד מהנאשמים נושא בחלק מן האחריות לזוועות שמתעדות התמונות. עם סיומו של המשפט הראשי שנים עשר מבין הנאשמים נידונו לעונש מוות - ביניהם מרטין בורמן שבאותה עת לא היה בידי בעלות הברית נידון בהיעדרו, וגזר דינו מעולם לא בוצע.
הרמן גרינג, סגנו של היטלר, התאבד בתאו בבליעת כמוסת ציאניד שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין. עשרת הנאשמים הנותרים שנידונו למוות הוצאו להורג על ידי התליין האמריקאי ג'ון וודס באולם ההתעמלות שצמוד לכלא נירנברג בחצות 16 באוקטובר 1946, וגופותיהם נשרפו במחנה הריכוז דכאו. יתר הנאשמים שנידונו לעונשי מאסר ריצו אותם בכלא שפנדאו בברלין.
הנאשם רודולף הס, אשר טען כי אינו שפוי וכי אינו זוכר דבר, היה האחרון מביניהם שנותר בחיים, הוא התאבד בתאו בתליה בשנת 1987. בתמונה: הנאשמים במשפט נירנברג הראשון. מקור - ויקיפדיה, דרך מול נבו.
